חינוך והוראה מתוקשבת

"למען ידעו דור אחרון"

כאשר הועלתה הצעה בשנת תש"ו 1946 מטעם הרבנות הראשית לישראל לקבוע יום תענית ציבור לזכר השואה, ביקש הרב מישקובסקי מקריניק מהאדמו"ר מבלז, הרב אהרן רוקח זצ"ל, את הסכמתו וברכתו לקביעה זו. הוציא האדמו"ר קינות לתשעה באב, פתח את הקינה שהובאה לעיל, והצביע על המילים "וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה".

האבל על חורבן בית המקדש מלווה את עם ישראל לאורך אלפיים שנות גלותו, ומהווה ציר מרכזי בזיכרון ההיסטורי היהודי לחורבנות, לגירושים ולפרעות, שחווה העם לאחר שגלה מארצו, כמו: מסעי הצלב, שריפת התלמוד בפריס, גירוש ספרד, ובכך, למעשה, נכרכים כל אירועי הגלות לימי "בין המצרים", בין צום י"ז בתמוז לצום תשעה באב, התקופה בה מתאבל עם ישראל על חורבן בית המקדש.

ברוח מסורת זו, ימי "בין המצרים" מוקדשים ביד ושם לעיסוק בנושא השואה בציבור החרדי. השנה, נערכו שני כנסים גדולים בבית הספר המרכזי להוראת השואה: אחד למורים ולמלמדים בתלמודי תורה, בו השתתפו כ-100 מלמדים מתלמודי תורה שונים מרחבי הארץ; ואחד למורות, עם כ-450 מורות ופרחי הוראה; וכן ימי עיון נוספים רבים.

שני הכנסים נפתחו בהרצאה תורנית ברוח תשעת הימים, ועסקו בחשיבות מקומו של המורה והמחנך בלימוד נושא השואה, תוך שימת דגש על התפישה החינוכית של בית הספר.  ההרצאה המרכזית בכנס המורות שניתנה על-ידי  שולמית אימבר, המנהלת הפדגוגית של בית הספר, עוררה לחשיבה מעמיקה, ובמקביל נתנה כלים להוראת הנושא.