חינוך והוראה מתוקשבת

יסודות הטוטליטריות

מאת חנה ארדנט
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010

בספר שאינו דומה לשום ספר שנכתב לפניו וגם לא אחריו, יצאה חנה ארנדט למסעה אל לב האפלה של המאה שלה, המאה העשרים, ואל חקר הרכיבים והכוחות בעידן המודרני אשר בפעולתם ובהתרכבותם יחד התגבשו לתופעת הטוטליטריות.
שום דבר בהיסטוריה האנושית לא יכול היה להכשיר את בני זמננו לקראת הרעיון הטוטליטרי החדשני של החרבת הריבוי והגיוון האינסופיים של בני האדם, של חיסולם הפיסי, השיטתי והרציונלי, ומחיקת האנושי עצמו- כלומר, המחשבה, הפעולה, הספונטניות, ההתחדשות, ותחושת השותפות של היות-יחד-בעולם. עם זאת, טענה ארנדט, לא היה אפשר להפריד בין מה שהוביל לרצח העם היהודי במאה העשרים לבין השעבוד השיטתי של עצמים שלמים, וחיסולם של מיליונים מבניהם בידי המעצמות הקולוניאליות במאה התשע-עשרה. כך ההתפשטות האימפריאליסטית חסרת הגבולות הביאה גם להריסתו של מפעל האזרחות והשוויון החוקי, ולקריסתם של המוסדות הפוליטיים במדינות אירופה, והמחישה את התאווה ואת האפשרות לשליטה עולמית.
בכתיבה נדירה בעוצמתה, מלומדת ונועזת, הגותית ותיאורית, מחמירה וגדושה דמיון כאחת, סוחפת ארנדט את קוראיה להיות עדים חושבים ומחויבים להיסטוריה ולזמנם. הקורא הישראלי לא יוכל שלא לקלוט במקומות רבים בספר את ההד, ואפשר אף את הפשר למצב הקיומי, למרחב הציבורי, לשפה הפוליטית ולמעשה הפוליטי של המקום שאינו חיים בו.

האנטומיה של הפאשיזם

מאת רוברט פקסטון
ידיעות אחרונות, 2009

הפשיזם היה החידוש הפוליטי העיקרי של המאה העשרים ומקור לרבים מייסוריה. מהו הפשיזם? כיצד אפשר להבין אותו? מה הופך מדינות לפשיסטיות?
רוברט פַּקסטוֹן, מחשובי ההיסטוריונים האמריקאים, מציע גישה רעננה ומקורית: האנטומיה של הפשיזם - פסגת יצירה מחקרית של כארבעים שנה - הוא חיבור פורץ דרך המראה כי לעולם לא נוכל להבין באמת את הפשיזם, אם נמשיך לנסות להגדיר אותו במונחים מופשטים. במקום זה עלינו להתבונן בו בפעולתו - בדברים שעשה, במה שחולל, בדרכי התפתחותו - לא פחות מאשר בטקסטים המכוננים שלו ובמילים שאמרו דובריו.
בניתוח אנליטי חד, פקסטון יוצא לברר את השאלה החשובה ביותר על הפשיזם שנשארה פתוחה עד היום: מדוע באיטליה ובגרמניה נוצרו וטופחו תנועות פשיסטיות שמנהיגיהן נבחרו ועלו לשלטון, ואילו בצרפת ובמדינות אחרות זה לא קרה? כדי למצוא תשובה, פקסטון בוחן את הפשיזם בכל מורכבותו, וסוקר בהרחבה ובפירוט את האבולוציה של הפשיזם - מן התנועות הרדיקליות הראשונות והבריתות עם גורמים שמרניים מהמעמד הגבוה, דרך השתרשותו, השגת השלטון וניהולו, ועד ניצחונו וקריסתו.

וישבתם בטח

שלמה בר גיל ועדה שיין
הוצאת יד ושם, 2010

ההתיישבות העובדת בארץ-ישראל הייתה אחת מזירות המפגש בין שארית הפליטה לחברה היישובית והישראלית.
בשנים 1948-1944 נקלטו בתנועה הקיבוצית יותר משליש מעולי שארית הפליטה. הודות למעשה ההתיישבות הזה גדלה התנועה הקיבוצית ונהפכה מתנועה אליטיסטית קטנה, המונה אלפים, לתנועה המונה עשרות אלפי חברים והפרוסה בכל רחבי הארץ.
תנועת המושבים ביקשה אף היא למשוך אל שורותיה את הצעירים מבין שארית הפליטה. ואולם, שלא כמו התנועות הקיבוציות, היא איחרה להתארגן ופעלה בקרב הניצולים באירופה בהיקפים מוגבלים בלבד. בעקבות מלחמת העצמאות התחולל מפנה במדיניותה: היא החלה לקלוט עולים בהיקפים גדולים, יחידים ומשפחות.
האם חדרו עולי שארית הפליטה להתיישבות העובדת באופן עצמאי או שמא כוונו בידי מנגנוני הקליטה של המדינה הצעירה ושל תנועת המושבים להיאחז בספר ולהיות לעובדי אדמה? האם הייתה קליטתם של העולים בקיבוצים ובמושבים סיפור של הצלחה או שמא היו בה גם אכזבות, מתחים, כישלונות ועזיבות?
בר-גיל ושיין עוסקים בסוגיות המורכבות האלה, הקשורות לראשית התהוותה של החברה במדינת ישראל. מחקריהם חושפים לפנינו את טיב היחסים בין התושבים הוותיקים בהתיישבות העובדת ובין עולי שארית הפליטה, את התפקידים שהועידו לניצולים ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים לאחר מלחמת העצמאות ואת תפקודם של עולי שארית הפליטה עצמם בתוך סבך הזיכרונות, היעדים, הדעות הקדומות והקשיים שהיה עליהם להתמודד עמם בתקופה הסוערת ההיא.

שבעה גברים במלחמה

מאת מרק פרו
הוצאת דביר, 2010

מבט חדש על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, המבוסס על מסמכים שלא היו ידועים או שלא התפרסמו קודם לכן.
סטלין, היטלר, צ'רצ'יל, מוסוליני, דה גול, הירוהיטו, רוזוולט: שבעה מנהיגים, שבעה ענקים - גיבורים או מושחתים, כובשים או לוחמי חירות, תמימים או ערמומיים - הם שקבעו את דמותו של העולם כפי שאנו מכירים אותו היום. תִפקודם האישי של השבעה האלה היה גורם מכריע בעיצובה של המציאות וכדי להבין את מהלכיהם טוב יותר — ולשפוך אור נוסף על המאורעות שהתרחשו בין 1918 ל–1945 — בוחן מרק פֶרוֹ את מלחמת העולם השנייה דרך מבטה של כל אחת משבע הדמויות הללו, ומעמת את נקודות המבט השונות. מול עינינו מפתים שחקני ההיסטוריה זה את זה, כורתים בריתות ובוגדים במשחק של שנאה ומשיכה שעתיד להכריע את עתידם של עמים שלמים.

ג'נוסייד: חורבן - השמדת היהודים בידי גרמניה הנאצית.

מאת אריאל הורוביץ.
הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010.

מה ההבדל בין "שואה" לבין "ג'נוסייד"? בין החוקרים מתנהל ויכוח טרמינולוגי בלתי פוסק, לעיתים חריף ביותר, בעל משמעויות עקרוניות רבות, בשאלה זו. ספר זה מייחס את השואה לקטגוריה הכללית של מעשי ג'נוסייד, תוך ציון המאפיינים הייחודיים לה. על פי גישה זו, מחקרים משווים יכולים להקנות למחקר ולהוראה משמעויות נוספות ותובנות נוספות, מעבר למה שמציג המחקר המתמקד רק בחקר השואה ונמנע מכל היבטים השוואתיים.
הספר על השואה שונה באופיו מן הספרים האחרים בסדרה, שכן הוא עוסק בשואה מנקודת מבט היסטוריוסופית המבקשת לשאול שאלות על ההתרחשויות ההיסטוריות, יותר מאשר מנקודת מבט היסטורית. אנו מניחים כי הקורא כבר נחשף למידע על השואה, ולכן הפרק ההיסטורי כאן קצר. בחרנו לעסוק בסוגיות אחדות, בהן דמותו של הרוצח, הצלה בימי השואה, תגובות על השואה לאחר המלחמה, זכרון השואה, ייחודיותה והכחשתה, והאוניבסליות של השואה, שהן מן הסוגיות המרכזיות בחקר השואה והג'נוסייד.

שבירת הלוחות

מאת דוד הלבני.
הוצאת טובי, 2010.

"שני אירועים תאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית. ההתגלות בסיני וה´התגלות´ באושוויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של האל".
כך פותח פרופ´ דוד הלבני את ספרו התיאולוגי המבקש להתמודד עם הבלתי נתפס, עם השואה. לאחר שנים של מחקר תלמודי והישגים אקדמיים יוצאי דופן, חוזר הלבני לתקופה הקשה בחייו ומבקש להציב תפיסה תיאולוגית שתיתן משמעות קוסמית לאימי השואה, משמעות שאינה מסירה את האחריות מן האדם ואינה עושה שימוש בטרמינולוגיה של שכר ועונש, שממנה הוא סולד.
הספר ´שבירת הלוחות´ הוא ניסיון תיאולוגי של אדם שהקדיש את חייו ללימוד התורה, לשזור את הביוגרפיה האישית שלו, את עבודתו הלמדנית והאקדמית ואת עולם התפילה שלו להסתכלות כוללת על יחסי אלוהים והעולם, קרבה מול ריחוק, חירותו של הכוח האנושי מול כוחו הכול-יכול של האל.

מת פעמייים, האתיקה של הזיכרון והמרד

מאת יורם לובלינג.
הוצ' ידיעות אחרונות, 2009.

ב-2 באוגוסט 1943, קבוצה קטנה של אסירים יהודים במחנה המוות טרבלינקה שבפולין מרדה בסוהרים הנאצים והאוקראינים. האסירים שרפו את המחנה ואפשרו את בריחתם של בין 200 ל-300 אסירים; כחמישים אסירים נותרו בחיים אחרי המלחמה; איש ממנהיגי המרד לא שרד.
'מת פעמיים' הוא סיפורו של משה י' לובלינג, סבו של המחבר, שהיה ממנהיגי המרד בטרבלינקה. לובלינג היה מנהיג ציוני-סוציאליסטי ויושב-ראש מועצת הפועלים האגדית בגטו צ'נסטוחובה. בספרו המרתק מוציא יורם לובלינג אל האור את אחד הגיבורים האלמונים של תקופת השואה שהעדר שמו וסיפורו מספרי ההיסטוריה מעורר תמיהה.

שנות ההשמדה, 1945-1939

מאת שאול פרידלנדר
הוצאת עם עובד, 2009.

בספר שנות ההשמדה, 1945-1939 משלים פרופ' שאול פרידלנדר, מגדולי ההיסטוריונים בדורנו, את מפעלו רב התהודה וההשראה על גרמניה הנאצית והיהודים. בכרך הראשון: גרמניה הנאצית והיהודים, שנות הרדיפות, 1933-1939 (ספרית אפקים, 1997) גולל המחבר את התפתחות היחס כלפי היהודים: מן ההתבססות בשלטון ב-1933 ועד לפרוץ המלחמה. עתה הוא מתאר ומפרש את השתלשלות מנגנון הרצח וההשמדה: חודש אחר חודש, מדינה אחר מדינה, בכל אתר ואתר שגרמניה הנאצית השתלטה עליו ויכלה לנהוג בו כרצונה המזוויע והרצחני.
קבלתה ואימוצה של מדיניות ההשמדה הייתה כרוכה בשיתוף הפעולה של כוחות מקומיים, בסיוען של ההנהגות הפוליטיות באזורים הכבושים ובאדישותם של האזרחים העומדים מן הצד ומתבוננים בזוועה. והמחבר בוחן ומתאר את תקוותיהם והתנהגותם של הקורבנות ומתייצב מול השאלות הקשות באומץ לב של חוקר והיסטוריון המנסה להבין את מה שנראה ונתפש כלא מובן ומעורר חלחלה.
מחקר רחב יריעה זה חושף את המורכבות, הממדים האדירים וההקשרים הגלויים והנסתרים של פרשה טראגית זו. כקודמו, גם כרך זה מתבסס על מצבור רחב מאוד של עדויות היסטוריות, חלקן חדשות ומחודשות, אך ייחודו בשימוש היחיד במינו שעושה המחבר בעדויותיהם של הנרצחים והמובלים לטבח: מכתבים, כתבי זיכרון, ובעיקר יומנים אותנטיים ומרגשים.

אנו יהודי פולין

מאת חוי דרייפוס (בן- ששון)
הוצאת יד ושם, 2009

היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה הם אחת הסוגיות הסבוכות והטעונות ביותר בחקר התקופה. אולם, לעומת המחקרים הרבים העוסקים בשאלת מעורבותו של העם הפולני ברדיפת היהודים ובתגובותיו למעשי הרצח שביצעו הגרמנים על אדמתו, מעט מאד נכתב על האופן שבו תפשו היהודים את סביבתם הפולנית בשואה. בספרה "אנו יהודי פולין"? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי, ד"ר חוי דרייפוס (בן ששון) מתחקה אחר האופן שבו תפשו יהודי פולין את סביבתם. בין השאר, המחברת דנה בשאלות האלה: האם ראו יהודי פולין בארץ מולדתם שותפה לרדיפתם על ידי הגרמנים או שמא תפשו אותה כקרבן נוסף לרצחנות הנאצית? מתי ומדוע התבטלה תחושת האחווה ששררה בין יהודים לפולנים בתחילת המלחמה ופינתה את מקומה לרגשות קשים של זרות ואיבה? מה כתבו יהודי פולין בתקופת המלחמה על שכניהם הפולנים וכיצד השפיע הריבוד החברתי שלהם על האופן שבו תפשו את סביבתם? כיצד השפיעה המדיניות הגרמנית על עיצוב היחסים שנרקמו בין יהודים לפולנים בפולין הכבושה?
התשתית התיעודית הענפה שדרייפוס (בן ששון) מתבססת עליה – עשרות יומנים ומאות מסמכים מארכיונים בארץ ובעולם – מעידה שגם תחת שהמטר הנאצי, אשר שאף לנתק את היהודים מסביבתם, התמידו היהודים במגעיהם, הממשיים והדמיוניים, עם החברה פולנית וניסו תדיר להעריך מחדש את העולם שסביבם. היומנים והמסמכים מציגים את תודעתם של יהודי פולין על אודות סביבתם, חושפים טפח מהמציאות שהם חיו בה וזורים אור על מקצת הגורמים שהשפיעו במישרין ובעקיפין על חייהם של יהודי פולין ועל מותם.

כמה יפה להיות יהודי.
עיצוב זהות לילדים יהודים בגרמניה בשנים 1933 – 1938

מאת חנה לבנת
הוצאת יד ושם, 2009

נידוים של הילדים ובני הנוער היהודים מבתי הספר ומחיי החברה בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון החיש את הצורך להנחיל להם תפיסות עולם חדשות שבהן ימצאו תקווה ונוחם. על אילו עקרונות תמכו הזרמים השונים את השקפות העולם החדשות שביקשו לעצב? מי היו בעבורם הדמויות הראויות להזדהות ולחיקוי? מדוע בחרו לפרסם דווקא טקסטים מסוימים ואילו אחרים להשמיט? מה מייחד את דמויות ה"אחר" בטקסטים שהתפרסמו?
בספר, שנכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שלה, דנה ד"ר חנה לבנת בסוגיות האלה ובאחרות באמצעות ניתוח טקסטים לילדים ולנוער שהוציאו לאור ארבעת הזרמים המרכזיים ביהדות גרמניה בשנים 1933-1938. דרך הדיון מתגלה בבהירות עולמם המתמוטט של הילדים ובני הנוער היהודים בגרמניה בשנים ההן.

היא נתנה להם חיים

מאת אנה מיישקובסקה,
הוצ' דביר, 2009.

אירנה סנדלר הצילה מציפורני הנאצים 2500 ילדים יהודים, וגם מבוגרים רבים, ונתנה להם חיים. בגבורה, תוך כדי סיכון חייה וחיי בני משפחתה, ובעזרת רשת של נשים מסורות ואמיצות שאירגנה, הבריחה קתולית צעירה זו את הילדים מתוך הגטו ומצאה להם מקלט במנזרים ובמשפחות נוצריות. כשעלה הגסטאפו על עקבותיה היא נדונה למוות, אך חבריה הצליחו לחלצה ברגע האחרון. גם אירוע זה לא הרתיע אותה מלהמשיך לפעול על פי צו מצפונה.
היא נתנה להם חיים הוא הספר הראשון שמוקדש לאירנה סנדלר. הוא מגולל את קורותיה ואת השקפת עולמה האצילה. זוהי ביוגרפיה רבת יופי והשראה, הנוגעת במעמקי הנפש והנקראת בנשימה עצורה.

ילדים מאשימים

מאת מריה הוכברג-מריאנסקה ונוח גריס.
הוצאת חדקל, 2010

עם הוצאתו לאור של הספר בשפה העברית מתגלה בפני הקוראים אוצר בלום של עדויות מזעזעות על הסבל בל ישוער שעבר על ילדים יהודים בתקופת השואה. לפי מדיניות הגרמנית, הילדים הרכים, שהם עתידו של העם היהודי, היו הקורבנות הראשונים להשמדה. עם סיום מלחמת העולם השנייה, התברר שמכלל הניצולים מהווים הילדים שבעה אחוז בלבד.
העדויות האלה נגבו מיד לאחר קרות השואה בידי מיטב אנשי האקדמיה: עיתונאים, מחנכים, סופרים, עובדים סוציאלים ועוד.
גדולתם של אוספי העדויות טמונה בעובדה שהם העלו על הכתב את העדויות הללו ללא כל עריכה, אלא בלשונם של הילדים, כפי שהם ידעו לספר בשפתם הדלה והפשוטה.

13 מחברות

מאת יעקב פוזננסקי
הוצאת יד ושם

ב-9 באוגוסט 1944 יעקב פוזננסקי כותב בגטו הסגור בלודז': "אלמלא היינו עדים לאירוע הזה, אלמלא הייתי רואה היום את האקציה לא הייתי מסוגל להאמין שדבר כזה יכול להתרחש במאה העשרים. אם נרצה אחרי המלחמה לספר אי פעם את חוויותינו יסרבו השומעים להאמין למשמע אוזניהם, אבל אני יכול להבטיחם חגיגית שזוהי האמת לאמיתה". התחושה ההיסטורית העמוקה הזאת בדבר הצורך לתעד את מה שהיה "למען ידעו דור אחרון" עולה מבין דפי היומן המקיף של יעקב פוזננסקי שנכתב בין השנים 1941-1945. פוזננסקי, אגרונום בהכשרתו שהיה כלוא בגטו לודז' עם אשתו ובתו, רשם יום יום כמעט את המתרחש וכשדילג על כמה ימים השתדל לשחזרם. פוזננסקי אינו מרבה לכתוב על עצמו ועל משפחתו ועל תחושותיו ורגשותיו אלא מתאר בלשון עובדתית את מכסות המזון המצטמצמות והרעב הגובר, את המחלות ואת המוות, את השמועות השונות והמשונות המתהלכות תדיר בגטו הסגור, את ימי האימה בזמן הגירושים ואת המשלוחים, כמו גם את השחיתויות, אי-הצדק והפרוטקציות שהיו נחלתם של מקצת מבכירי הגטו. ומבין השורות והנתונים העובדתיים עולה ומצטיירת תמונה עצובה וטרגית ועם זאת אנושית מאוד של קהילה הנתונה במצור ושעון החול שלה הולך ואוזל.

הוא קרא לי פיקולו

מאת סמואל ז'ן
הוצאת דביר, 2009

בקיץ 1944, באושוויץ, הכיר ז'ן סמואל, אז נער יהודי שגורש מאלזס, את הסופר הגדול לעתיד, פרימו לוי. בתוך המציאות האיומה שהשניים נאלצו להתמודד עמה צמחה ביניהם ידידות מופלאה ומתוך חיבה העניק לוי לסמואל את הכינוי "פיקולו". שלוש שנים מאוחר יותר הפך פרימו לוי את ז'ן סמואל לדמות מיוחדת ביצירתו הנפלאה הזהו אדם? דמות המייצגת התגשמות של כבוד עצמי ואנושיות בתוך האימה.
ז'ן סמואל אצר בו את סודותיו ואת מכאוביו מימי אושוויץ במשך שישים שנה. רק עתה הוא החליט לשתף את העולם במה שעבר עליו: המפגש עם פרימו לוי והרגעים המיוחדים שעברו עליהם יחד, המפגש המחודש בתום המלחמה והחברות שנרקמה ביניהם עד למותו של הסופר, חברות שהתבטאה גם במכתבים חמים ששלחו זה לזה.

הרחק בקצה העולם יש לי אמא:
עדויות קצרות של ילדים יהודים מוסתרים, צרפת 1939-1945.

מאת ראובן מירן
הוצ' נהר ספרים, 2010.

מבחר מתוך כשמונה מאות עדויות קצרות ומרגשות של ילדים מוסתרים בצרפת במלחמת העולם השנייה שקובצו על ידי "אגודת הילדים המוסתרים" בצרפת. בשנת 2002 נעתרו ילדי הדממה שבגרו, לקריאתו הנרגשת של בית השידור הממלכתי הצרפתי לתעד את זיכרונותיהם מאותם ימים, כדי שדבר לא יימחה מדפי ההיסטוריה. ב-1939 היו בצרפת כשבעים ושניים אלף ילדים יהודים. ב-1945, לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הגרמני ונפילת ממשלת וישי משתפת הפעולה, נותרו כשישים אלף מהם בחיים. רבים מהם חבים את חייהם לאלפי צרפתים לא-יהודים אלמונים, שהסתירו אותם בבתיהם תוך חירוף נפשם ונפש יקיריהם.

חסרי אונים?
העומדים מנגד מעידים.

מאת אנה טימרמן.
הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2009.

"אילו ידעתי מה צפוי לאנשים האלה, הייתי בוודאי נוהג אחרת, אבל לא ידענו כלום. היתה לי סמכות להשאיר את הרכבת בתחנה ולדרוש שיורידו ממנה את כל הנוסעים... אבל אף פעם לא היתה שום בעיה בגלגלים של רכבות היהודים." (קלאס לוב, בן 24 בפרוץ המלחמה)
עדות זו ואחרות כמותה משקפות אך מעט מקשת הרגשות המהדהדים עדיין בסדר היום הציבורי בהולנד. שנים עשר המרואיינים בספר אינם מדגם מייצג של "ההולנדים במלחמת העולם השנייה", אלא נציגים של הרוב הגדול, של "העומדים מנגד". רובם היו ילדים בתקופת המלחמה. הזיכרונות שהודחקו עולים במלוא עוצמתם. מה עושים איתם?
אנה טימרמן משתתפת בפרויקט בינלאומי שכותרתו "עדי ראייה לרדיפות היהודים", שיזם מוזיאון השואה בוושינגטון: ראיונות עם מאות אנשים על מעורבותם האישית בגירוש היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. המחברת בחרה לפרסם מתוכם את הראיונות החושפניים ביותר שאספה בקהילות שונות בהולנד.

יומן

מאת הלן בר
הוצ' מודן, 2010

בגיל 21, הלן בר, סטודנטית לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון, מתחילה לכתוב יומן. השנה היא 1942, ועל אף ששמיה של פריז הולכים ומתקדרים, כשהיא פוסעת ברובע הלטיני שטוף השמש בדרכה לקונצרט מלווה בבחור אפור עיניים, היא מדמה שהיא בארץ פלאות. היא מאוהבת והיא מאושרת. הלן, הנמנית על המיוחסים ובני המזל שבבירה, היא נערה מלאת חיים; קוראת נלהבת, בעלת אוזן רגישה שמחפשת יופי בכל דבר הנקרה בדרכה. אלא שגם לעולמה המוגן לכאורה מתחילה המציאות לחלחל. היא מנסה להפנים את משמעות הדברים, אך הכרתה מסרבת לתפוס. חולף עוד זמן והקו הסמוי מן העין שהפריד בין יהודים ללא יהודים הופך לחיץ, והיא מרגישה את הצבת הולכת ומתהדקת סביב בני משפחתה וסביבה. היא מבינה שהסכנה אורבת לפתחה אך מתקשה להשלים עם הצורך לנתק כל קשר עם חייה הקודמים. הלאות גוברת על התבונה, וחוסר החלטיות זה, שאיפיין יהודים רבים אחרים - עולה לה לבסוף בחייה. קשה שלא לחוש התפעמות נוכח מסמך היסטורי-ספרותי זה, וקל להבין מדוע העיתונות יצאה מגדרה כשהיומן ראה אור בצרפת, שישים ושש שנים לאחר שנכתב. הקול הצלול, הבוגר והחכם של הלן, איכויות הכתיבה הספרותיות והתשובות החלקיות לשאלות טורדות מנוחה שהיא מציעה ביומנה, מיטיבים, אולי יותר ממסמכים רבים אחרים שראו אור, להטיל אותנו למעמקי ההתנהגות האנושית על כל מורכבותה.

יומן עדות 1943-1940

ריימון ראול למבר
הוצאת יד ושם, 2010

יומן המלחמה של ריימון-ראול למבר חושף את עולמו הפנימי של אחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צרפת בתקופת השואה ומי שעמד בראש אוז´יף, הארגון הכללי של היהודים בצרפת שהוקם במצוות השלטונות הצרפתיים בשנת 1941. לפני המלחמה היה
למבר עורך עיתון של הקהילה היהודית ופעיל מרכזי בארגוני סעד וסיוע לפליטים שהגיעו לצרפת מגרמניה. למבר, איש המעשה והרוח, היה אדם בעל סמכות וקשור בכל מאודו לתרבות הצרפתית שבה צמח. בזמן המלחמה היה נתון במאבק פנימי שנבע מניסיונו להבין כיצד תוכל תפיסתו ביחס למולדתו להתקיים לנוכח המהפכה האידיאולוגית של וישי. בהסכמתו לפעול נמרצות במסגרת אוז´יף עורר עליו את זעמם של אישים מרכזיים בקהילה היהודית, אבל ביומן מתגלה טפח מן המניעים שהביאו אותו להתמיד בדרכו - תחושת הדואליות של היותו צרפתי ויהודי. היומן מסתיים יום לפני שלמבר נעצר באוגוסט 1943 ונשלח למחנה דרנסי עם אשתו וארבעת ילדיו. ב-7 בדצמבר 1943 נשלחה המשפחה כולה לאושוויץ וכעבור שלושה ימים הומתה בתאי הגזים. המסמך הוא תרומה חשובה להערכת המציאות הקשה שבה היו שרויים מנהיגים יהודים בתקופת השואה, והוא מיטיב לחשוף את התמודדותם ואת השיקולים שהניעו אותם.

ההורים שחיים דרכי

מאת יולנדה גמפל
הוצאת כתר, 2010.

"השואה השעתה את משמעותה של ההיסטוריה שלנו. השפעותיה מתגלות בטווח הארוך, פזורות בחלל ובזמן, בצורת ´נשורת רדיואקטיבית."
התוצאות שגורמת פצצת אטום – זהו הדימוי שבו משתמשת הפסיכואנליטיקאית פרופ´ יולנדה גמפל בספרה ההורים שחיים דרכי. גמפל, שעבדה במשך שנים רבות עם ניצולי השואה, ילדיהם ובני הדור השלישי, טוענת כי ההורים אינם יכולים להגן על ילדיהם מפני חרדותיהם הקיומיות שלהם עצמם.
באמצעות בחינה מעמיקה של התמודדות הילדים בתקופת השואה, מצליחה גמפל להסיק מסקנות מרחיקות לכת באשר להשפעתה ארוכת הטווח של הטראומה המועברת, לעתים ללא יודעין, לדורות הבאים. המחברת כותבת בשפה מקצועית אך גם בלשון נהירה לכל קורא, וחושפת את התהליך האמוציונלי של טיפול בין-דורי.

סגולות של זיכרון

במוזיאון יד ושם נפתחה ביום השואה תש"ע התערוכה 'סגולות של זיכרון'. הוצגו בה כ-300 יצירות שנאספו במשך 65, רובן ככולן של ניצולי שואה. התערוכה מאגדת יחד יצירות של אמנים מוכרים כגון: שמואל כ"ץ, מרסל ינקו משה קופפרמן, וכן יצירות של אמנים שזוהי הפעם הראשונה בהם המציגים. ביד ושם בחרו לחלק את כמות העבודות הגדולה לפרקים, בהתאם לסגולותיו השונות של הזיכרון - מתייחס לקול, לצורה, לפנים וכן הלאה.

שתי פנים במראה

מאת ליאת שטייר לבני.
ספרית אשכולות, 2009

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופאסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים?
שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה, שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך.
סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

במרחבי הזיכרון

מאת רונית פישר
הוצ' בית לוחמי הגיטאות, 2008.

ספר זה הוא במה ליוצרים בני הדור השני והשלישי לניצולי שואה,המאפשר להם להציג יצירות בתחומי השירה והאמנות החזותית,לצד מספר מאמרים מחקריים המעניקים מסגרת היסטורית וחברתית להבנת התהליכים והכוחות שפעלו ברקע המשפחתי והחברתי של אמנים אלו.
המשתתפים בספר מעלים שאלות בדבר מחויבות בני דורות ההמשך ל"נשיאת הלפיד" וחידוד תרומתם לעיצוב זיכרון השואה. בני דורות ההמשך (ולא רק הם) עוסקים בספר גם במחאה כנגד התגברות הכחשת השואה,התגברות הגזענות ו"טיהורים אתניים", תופעות שאנו, בני העם היהודי, מחויבים שלא להישאר אדישים מולן.

עכבר - סיפורו של ניצול

מאת ארט ספיגלמן,
הוצאת מנגד, 2010.
מאוס- סיפורו של ניצול 1: אבא מדמם היסטוריה.
מאוס- סיפורו של ניצול 2: וכאן החלו צרותי.

מאוס הוא סיפורם של ולאדק ספיגלמן, ניצול יהודי מאירופה של היטלר, ושל בנו, מאייר המבקש להתמודד עם אביו, עם סיפורו המבעית של אביו ועם ההיסטוריה עצמה, בצורת רומן גרפי. איוריו של מאוס (הנאצים כחתולים, היהודים כעכברים), מצליחים לחלוטין לנער מעלינו כל תחושה של קרבה לאירועים המתוארים, בעודו ניגש אל הדבר שאין להעלותו על דל שפתיים, באמצעות המוכר והקרוב.
הלוך ושוב בין פולין לרגו פארק, ניו-יורק, מאוס מגולל שני סיפורים רבי-כוח: הראשון, הוא תיאורו של ספילגמן האב את אירופה של היטלר ואת סיפור ההישרדות שלו ושל אישתו, סיפור אימתני הרצוף באין-ספור חיכוכים עם המוות, הימלטויות בלתי-סבירות, ואימתם של המאסר ושל הבגידה. הסיפור השני הוא סיפורו של המחבר בדבר מערכת היחסים הבלתי-נסבלת שלו עם אביו המזדקן, בעודם מנסים לנהל חיים נורמליים בצל ויכוחים על זוטות, לנגד ההיסטוריה שברקע, הגדולה מכדי לפייסה.

חרות עלי לוח

מאת אברהם סוצקובר
ספרית פועלים, 2010

בשלושים לפטירתו של אברהם סוצקובר, המשורר הגדול של שירת יידיש, חתן פרס ישראל, רואה אור מחדש ספרו העברי הראשון, "חרות עלי לוח", שראה אור לראשונה בספרית פועלים לפני למעלה משישים שנה, כשנתיים לאחר עליית המשורר ארצה.
"כל כמה שקובץ השירים המתורגמים אינו אלא מעט מההרבה, הוא מעמיד אותנו על סגולות המשורר, על עוז ציורו, על כוח ניבו"- כתב המשורר והמבקר יעקב פיכמן בהקדמתו לספר, אותה חתם בדברים על הנוסח העברי שלהם: "השירים תורגמו בידי משוררים קרובים לסוצקובר וסגנונו (אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, עזרא זוסמן, רפאל אליעז, פסח גינצבורג, ואביגדור המאירי), וכל כמה שהתרגום הטוב ביותר של שיר לירי אינו אלא רמז למה שניתן במקור, יש בהם, בשירים אלה בכללותם, משום רתמוס אחיד; ויש גם שירים בודדים, חרוזים בודדים- שדומה, רק בעברית קיבלו את תיקונם המלא".