דברי רובר רוז'ה בטקס לכבוד סבתו לואיז רוז'ה
יד ושם ,אוקטובר 2009
אני מבקש תחילה להודות לכם עבור הכנסת האורחים שאנחנו – רעייתי, אחותי ואני – זוכים לה. אני נבוך במקצת לאחוז בנייר זה, מכוון שאם סבתי היתה פה במקומי היא לא היתה יכולה להקריא את מה שאגיד, מאחר ובקושי ידעה קרוא וכתוב. היא גדלה במשפחה ענייה; כשהלכה לבית הספר נתן לה המורה לעבוד בגינה שלו במקום ללמוד. זה היה בסביבות שנת 1880. אכן היא לא היתה מקריאה מתוך נייר זה, אבל היתה נותנת ללבה הרחב לדבר, אותו הסתירה תחת מעטה של רצינות ונוקשות, ללא ביטוי מוחצן של אהבה או של רוך. היו לה שלושה בנים: גוסטאב (Gustave), רנה (René) וז'יל (Jules) – אבי. כשנולדתי היו להוריי בעיות כספיות ולכן היא שגידלה אותי במשך שלוש שנים. היא התאלמנה בגיל צעיר והיתה גאה שצליחה לשמור על המשק הקטן, סוס, פרה, כמה עיזים, כמה חזירים, מעט אדמות – וזאת הודות לעבודה קשה והחיים הצנועים שניהלה. היא יצאה מהמשק רק כדי להשתתף במיסה בימי ראשון או לביקורים בסביבה, וכמובן לחגיגות המשפחתיות שהעניקו לה שמחה וחום אנושי שוודאי היו כה חסרים לה.
היא סבלה מהבדידות, מכפיות טובה משכנים, והיתה מוכנה לתת את שארית האהבה שבה לאיש הראשון שיושיט לה את ידו. כש- Hubert הופיע והיה לחלק מחייה היא לא שאלה כל שאלה, היא התעלמה מההוצאות הנוספות ומעל הכל היא לא חשבה על הסכנות שלקחה על עצמה; הרי הברברים הנאצים לא ידעו חמלה אלא רצחו. Hubert היה בסכנה ומעל הכל היה ילד חסר הגנה; למרות שהיתה בת 65 היא עשתה מה שהיה צריך לעשות. זמן קצר לפני בואו של Hubert היו אצלה שתי ילדות קטנות שהיו זקוקות למסתור, אבל אלה לא נשארו אצלה זמן רב.
Louise Roger נפטרה בגיל 69 בשנת 1947, לבדה בביתה, מהתקף לב. אחרי ששים שנה Hubert ואני זוכרים אותה כאישה אצילה ואמיצה, ושנינו נזכור אותה עד יומנו האחרון.
